נחת היא הבסיס לכל עשייה שמשהו בה רוצה לעוף
פתאום ראיתי כורסא בצבע חום כהה, גדולה ופרוותית ולא ישבה עליה שום סבתא.
אבל היא של סבתות נו, מיד רואים.
כורסה של פעם.
עץ מלא כורסה מדור המייסדים, כזו שמחזיקה "לנצח",
שספגה הרבה ניסיון חיים לתוכה. כורסא רכה ונוחה ויציבה.
מהססת. יושבת. מוזר.
נוח לשבת מפחדת להיבלע.
הכורסא מאפשרת לי להישען לאחור, נוח לי.
אני יכולה לראות רחב יותר את אשר מתרחש מולי.
נשענת אחורה?? קול פנימי של ביקורת צועק לעברי: קומי מיד!!
ככה אין עשייה, קומי נו!! את נמצאת מחוץ לדברים.
אני שומעת את הקול הביקורתי שבי.
כן. צולפת ומכאיבה הביקורת הזו,
כמה היא חוששת מהאטה, כמה לחוצה.
יחד עם זאת הפעם, רק הפעם אני נותנת לביקורת שבי..
לדעת שאני רואה אותה וכמה חשוב לה שאעשה ואפעל וכמה היא חוששת
כשאני בוחרת להישאר ישובה על אותה כורסא נוחה. להצטרף אל הנחת הזו.
רוצה להיות החברה שלי, נחת? רוצה?
תוכלי להיות אחת החברות הכי טובות שיש לי..
הנה הלחץ, שוב הוא מגיע.
נו, באמת, חשבת שאעלם?
הוא נראה כמו כדור צמר, קשור ומבולגן, הוא יושב לידי על הכורסא
וזה כבר מרגיש לא בנוח.
אז איך עושים את השינוי הזה, מהלחצה להצלחה?
סבתא באה, היא תעשה פה סדר, בשקט שלה,
בעיניים רכות וחביבות שיש להן השקפת עולם רחבה,
ניסיון חיים, פרופורציות, שיש לה קצת פחות שאיפות.
"רגע" היא אומרת, "רגע" היא מילה נפלאה ויוצרת מרווח נשימה.
האטה. אפשר גם להרחיב אותה ולמשוך מעט: "ר....גג..ע"
האטה שהיא הזדמנות לחזק את השליטה בסיטואציה מתוך נוכחות.
אני נזכרת בשיעורי הנהיגה שלי, בהם אמר לי המורה:
תזכרי שהאטה היא פיתרון טוב בהרבה מקרים.
זה להחזיר את הנוכחות השקטה והשקולה לתמונה.
הזדמנות להבין משהו באופן שקול ורגוע יותר ומשם לקבל את ההחלטות.
הזדמנות לשינוי כיוון. יש בה זמן שמוקדש למטרת רגיעה.
סוף טוב, הכל טוב... אפשר לנשום:
סבתא יושבת על כורסת הנחת ופורמת לאט את הקשר בכדור הצמר-לחץ,
היא יודעת לפרום להרחיב לפתוח את הקשר ולסרוג,
והנה היא כבר הופכת אותו למשהו אחר, שימושי.
מזהה את הפוטנציאל, פורמת, פותחת, סורגת ממנו סוודר.
"נחת" היא מילה נפלאה כי יש בה נוחות וגם סיפוק ויש בה רגיעה.
מעבר לזה אני מאמינה שנחת היא הבסיס לכל עשייה כשמשהו בה רוצה לעוף.
בזמן טיפול
כשמתגלה חוסר סבלנות, שיפוטיות ביקורת או התעלמות כלפי משהו בו:
חלק בגוף, תחושה, נשימה, רגש, עשייה וכו'.
נבדוק האם זה יהיה בסדר לפגוש רגע את הדבר.
לדוגמא: את הנשימה. כמו שהיא מבלי לרצות לשנות או שהיא תשתנה, אלא רק בסקרנות
ואז ניתן תשומת לב ממש כמו שפוגשים ילד, כאילו היה הדבר הילד שלך.
פעם אמרה לי מטופלת שסבתא שלה הייתה קוראת לנכדים בשם הקוד "נחת" .
נו.. היתה שואלת: מתי תביאו לי "נחת"?
בעצם אני מבקשת לפגוש משהו קשה, כואב, לא פשוט, תקוע שלעיתים יש גם ביקורת כלפיו,
בנחת, כמו שבאים לפגוש ילד או חיה עדינה
עד כמה נוכחת נחת בחייך? (אמאל'ה... זה נשמע כמו משפט בהולנדית:))
ומה יאפשר לה להתרחב ולהתבסס?
עומר